הקודם

העצים היו צפופים כשהיא הלכה ביניהם. התפוח היה בשל ומתוק, היא ידעה, והיא ניסתה לנגוס בו ולא הצליחה. היא התרכזה, ונשכה -
דיתי התנערה וקמה בבהלה כשהאוטובוס עזב את התחנה. מבעד לחלון היא ראתה את בית הספר הולך ומתרחק. היא קפצה מהמושב בריצה ונעצה אצבע בכפתור ה"עצור", אבל האוטובוס המשיך להאיץ.
אומללה, היא שקעה בחזרה לתוך המושב. האוטובוס לא יעצור עד התחנה הבאה, וייקח לה כמעט חצי שעה ללכת משם לבית הספר. היא תוכל לחצות את הכביש ולחכות לאוטובוס בצד השני, אבל אלא אם כן יגיע אחד ממש כשתעבור היא תגיע יותר מהר בהליכה, ובכל מקרה היא תאחר.
היא ירדה מהאוטובוס. האוטובוס בצד השני עצר ונסע בזמן שחיכתה ברמזור.
היא ידעה שלא תלך ברגל. לא היום.
השעה הייתה תשע וארבעים. לא היו לה שעתיים ראשונות היום, אבל המורה בוודאי תשים לב אם היא לא תגיע בזמן לטקס, והילדים האחרים -
היא לא תחשוב על זה עכשיו, החליטה. האוטובוס יגיע, והיא תעלה עליו – היא תספיק אם הוא יגיע ממש עכשיו.
האוטובוס לא הגיע. עברו כבר עשר דקות לפחות, ודיתי תאחר עכשיו, לא משנה מה תעשה. עדיף כבר להגיע אחר כך, לא באמצע הטקס כשכולם יסתכלו עליה, ויגידו -
הצפירה כל כך הפתיעה אותה שהיא כמעט שכחה לעמוד.
עומדת דום בראש מורכן, דיתי לא חשבה על חללי מערכות ישראל. היא חשבה על האוטובוס, מה יקרה אם יבוא אחד בזמן שהיא עומדת בעיניים עצומות והיא תפספס אותו, היא תעמוד פה כל היום.
כשהיא שמעה את מעצור האוויר שורק, היא לא טרחה להסתכל בכלל על מספר הקו. היא ידעה שהקו היחיד בתחנה הזאת יביא אותה לבית הספר (היא עלתה עליו מספיק פעמים, היא הרי לא מסוגלת להיות בכלי רכב נע בלי להירדם) ועלתה עליו בלי לחשוב.
רק כשהדלתות נסגרו, בשתיקה הפתאומית, היא הבינה שהצפירה עוד לא נגמרה.
היא הראתה לנהג את החופשי-חודשי שלה והתיישבה, רועדת, קרוב לדלת. היה נדמה לה שהנסיעה עברה מהר מדי. פתאום היא ראתה את התחנה שלה, והזדרזה לקום ולרדת מהאוטובוס.
כשהיא העיפה מבט אחורה, האוטובוס כבר לא היה שם. אולי היא נרדמה שוב בעמידה. זה קרה לה לפעמים, רגעים שבהם העולם זז והיא נשארה קפואה. היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לכיוון בית הספר.

*

טאשה לא הבינה, ברגע הראשון, שהיא ירדה בתחנה הלא נכונה.
זה היה לה ניסיון חדש. היא לא ידעה מה התחנה הנכונה, בדרך כלל, עד שירדה בה: אבל ברגע שרגליה נגעו ברצפה היא ידעה בלי שמץ של ספק שהיא לא הייתה צריכה לרדת כאן. הקו היה ריק, והיא לא חשבה שיעצור בכלל, לא כאן. אבל הוא עצר והיא ירדה, ועכשיו היא לא הייתה בטוחה איך להמשיך.
היא תוכל לחכות לאוטובוס הבא, חשבה, בתחושת אי נוחות הולכת וגוברת. היה משהו מאד מפחיד בזה, כאילו האוטובוסים בגדו בה. איך היא תוכל לסמוך על הבא שיביא אותה למקום הנכון?
הייתה עוד מישהי באוטובוס, היא הבינה במאוחר. הנהג כנראה עצר כדי להוריד אותה וטאשה לא שמה לב. זאת הייתה אשמתה של טאשה, אך ורק אשמתה. היא יכולה לעלות על האוטובוס הבא, הוא יוריד אותה במקום הנכון.
היא לא ידעה למה היא החליטה לפנות ולעקוב אחרי הילדה ההיא במקום, אבל היא הרגישה שזה נכון. היא למדה לסמוך על ההרגשות שלה.

*

היום היה חם, אבל דיתי רעדה כשהכניסה את המפתח שלה לחור המנעול.
הבית היה קריר ושקט. אמא לא תחזור מהעבודה עד הערב, ואבא היה בחוץ לארץ. היא לא ידעה איפה איתמר. היא לא חשבה שמישהו ידע, בימים אלה. הוא הופיע לפעמים, אכל חצי מקרר, ישן ארבע עשרה שעות רצוף ונעלם שוב בבוקר בלי שאף אחד ראה אותו יוצא.
היום עבר בערך כמו שדיתי חשבה שיהיה, רק קצת יותר גרוע. היא הגיעה לבית הספר כמה דקות לפני הטקס, חיכתה ליד השער עד שכולם התפזרו לכיתות ונכנסה. אורה, המחנכת שלה, תפסה אותה בכניסה ודרשה דין וחשבון. מה שהיא קיבלה היו התירוצים המגומגמים הרגילים. אורה נאנחה ואמרה, “מה יהיה איתך, עידית?”
דיתי לא ידעה בעצמה, בימים אלה.
היה לה קשה להירדם בלילות וקל מדי להירדם בימים. בחושך, כל הדברים שלא רצתה לחשוב עליהם צפו אל פני השטח, אחד אחרי השני, זורמים ללא מעצור. למה את לא עושה שיעורי בית, דיתי? למה לא דיברת עם אמא על הטיול השנתי? מה עם שיעורי נהיגה, מתי תתחילי? צריך לשלם למורה לאומנות, מתי תבקשי צ'ק מאמא?
למה את לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך?
היא התחילה להדליק את הרדיו לפני שהלכה למיטה. זה השתיק את המחשבות, אבל הפריע לה לישון.
אז היא נרדמה באוטובוס בדרך לבית הספר, ובדרך חזרה, ובשיעורים. היה בזה משהו משעשע דווקא, שמכיתה מלאה אנשים ש(דיתי הניחה) היו ערים עד השעות הקטנות של הלילה במועדונים ופאבים רק ילדה-טובה-ירושלים כמו דיתי נרדמת.
היא שמעה את הילדים האחרים לוחשים כשהיא נכנסה לכיתה. היו ימים שבהם היא שמחה שקשה לה להקשיב לאנשים. בשיעור היא לא ניסתה אפילו לשים לב. במתמטיקה וכימיה הכל היה כתוב בספר בלאו הכי, וכל שאר הדברים לא היו באמת חשובים.
לא היה לה שום דבר חשוב לעשות היום. היא הדליקה את המחשב והתיישבה. יום כמו שהיה לה, אפשר להבין אם היא לא הולכת לעשות שיעורי בית, או לשטוף את הכלים שנשארו מיום שני, או לסדר את החדר. יום שלם שכולם הסתכלו עליה ולחשו, וגם בלי להקשיב היא ידעה בדיוק מה הם אומרים.
ואם זה לא מספיק, כל הדרך הביתה היא שמעה צעדים, כאילו מישהו הולך אחריה.

*

כשהילדה לקחה אוטובוס הביתה, טאשה עלתה אחריה. היא לא ירדה באותה תחנה הפעם, אלא חיכתה עד שהרגישה שהגיע הזמן.
היא לא זכרה מה קרה כשירדה מהאוטובוס, או איך הגיעה בסופו של דבר לתחנת אוטובוס ליד דיזנגוף סנטר, אבל התיק שלה היה מלא תפוחים אדומים ומתוקים שלא היו בו קודם. היא נגסה באחד וחשבה.
המחשבות של טאשה היו דברים אווריריים ומפוזרים. ברובן היו מופשטות ולא מסובכות. היא חשבה: להמשיך? והרגישה, לא. יש מקום שאליו היא צריכה ללכת.
בקרבתה המיידית של טאשה לא היה שום דבר שנראה שיהיה שווה להישאר להסתכל עליו. איש זקן ניגן בטרומבון לידה.
הדחף לקח אותה הרחק ממנו, קדימה וימינה ולחצות את הכביש ושמאלה לתוך הבניין. הוא לקח אותה לקומה השניה ועזב אותה מול דלת שנשאה את השלט "כאן גרה בכיף משפחת הויזנשטטר". דלת שבמקרה הייתה פתוחה.
הבית היה ריק, כצפוי. טאשה מצאה את עצמה תוהה איך נראה בית שיש בו אנשים. הוא היה מסודר מאד, עד כדי כך שטאשה הרגישה כמעט לא בנוח כשנכנסה למקלחת והפעילה את המים החמים.
היא לא שרה במקלחת. היא שמעה שירים, לפעמים, אבל את אלה שזכרה היא לא אהבה ואת אלה שאהבה היא לא זכרה. היא רק ידעה במעורפל ששמעה אותם, באותם המקומות שבהם מצאה את התיק שלה ואת הבגדים שבתוכו, באותו היער שבו קטפה את התפוחים.
היא היססה, החליטה והתייבשה באחת מהמגבות שהיו תלויות על הדלת. היא הייתה עייפה ותישאר לישון, ועד הבוקר המגבות יתייבשו. היא ניקתה את המקלחת בצורה יסודית והתייבשה.
היא אכלה עוד שני תפוחים לפני השינה. הם לא היו באמת משביעים, אבל לא היה לה שום דבר אחר באותו זמן.

בבוקר היא התחילה ללכת לתחנת האוטובוס, היססה והלכה לרכבת במקום.
זאת הייתה הליכה ארוכה יותר מאלה שאליהן הייתה רגילה. הנעליים שלבשה לא באמת התאימו לה, והן צבטו אותה בבהונות ובעקב. הן גם לא באמת התאימו לצעדות. כשהייתה במרחק רחוב אחד מהרכבת הורידה אותן והלכה יחפה, נזהרת לא לדרוך על שום דבר חד או דביק מדי.
הדחף קרא לה לאוטובוסים שיצאו מהמגרש שליד התחנה, אבל היא החליטה והלכה אל תוך תחנת הרכבת עצמה. המאבטחים בכניסה לא עצרו אותה: הם כנראה לא הבחינו בה בכלל. אנשים בדרך כלל לא שמו לב אל טאשה.
היא לא קנתה כרטיס, אבל המעצור המסתובב החליק בלי תלונות ונתן לה לעבור. היא עצרה לרגע, חשבה, ונסעה לכיוון באר שבע.
לא היה לה דחף – הדחף שלה קרא לה לקחת רכבת לכיוון צפון אם היא כבר כאן, ואם לא, לצאת חזרה אל האוטובוסים בחוץ. אבל הייתה לה הרגשה. זה היה מה שרצתה לעשות.
טאשה תמיד עשתה בדיוק את מה שרצתה.

*

סוף השבוע של דיתי היה, בו זמנית, קצר מדי וגובל באינסופי.
אמא שלה התקשרה וביקשה שתשים בגדים בכביסה כי היא לא תחזור מחו"ל עד שבת בערב, אחת מאלה שעובדות איתה חלתה ואמא חייבת לנסוע לכנס במקומה. אבא חזר מהעבודה והלך ישר לישון.
דיתי ניסתה להירדם ולא הצליחה. בלית ברירה היא התחילה לעשות כביסה, אבל המכונה העתיקה שלהם מרדה וכל הבית התמלא במים. אבא קם כשהוא שמע את הרעש, הסתכל על הבית המוצף, רטן משהו לעצמו ויצא. דיתי חשבה שהוא הלך לקרוא לשרברב, אבל הוא לא הגיע עד הערב וכשהיא התקשרה אליו סבתא שלה ענתה ואמרה שהוא אצלה, ישן.
אמא לא ענתה לטלפונים.
דיתי הצליחה למצוא איפה סוגרים את המים, אבל לא היה לה מושג מה לעשות עם הרצפה. היא ניסתה לספוג את המים בסחבה, אבל סמרטוט הרצפה שלה לא עשה רושם על מים שהגיעו לגובה הקרסול שלה. בסופו של דבר היא התחילה למלא את הדלי ולשפוך לאמבטיה, מרגישה קצת כמו מיקי מאוס בשולית הקוסם. כשהמים הגיעו לרמה שהייתה מאפשרת לתפעל אותם עם מגב, דיתי ויתרה, מותשת, והלכה לישון.
היא התעוררה שעתיים אחר כך כשאיתמר ניער אותה. “את יודעת שכל הבית מוצף?” הוא שאל. “מה את ישנה?”
היא שקלה להגיד לו שילך לכל הרוחות, אבל לא היה לה כוח לריב. היא קמה. איתמר לפחות עזר לה להוציא את המים. כשהוא אמר שצריך גם לשטוף את הרצפה או שאמא תכעס היא כמעט התחילה לבכות. ואז היא נזכרה בבגדים שבתוך מכונת הכביסה, שבוודאי יושבים שם ומעלים עובש, והיא באמת התחילה לבכות.
לבכות ממש. היא התיישבה על הרצפה, שעדיין לא התייבשה, טמנה את ראשה בין ידיה והתחילה לייבב בלי שמץ של בושה. נמאס לה. לא היה לה כוח לזה.
היא הרגישה משהו חם על כתפה. איתמר שם עליה יד, כנראה בניסיון לנחם. היא ניערה אותו ממנה, והוא קם והלך. היא שמעה דלת נסגרת. היא הניחה שהוא הלך לחדר ונשכבה שם, על הרצפה בסלון, בוהה בתקרה.
אמא תכעס עליה, היא ידעה. אמא תשאל למה דיתי לא כיבתה את המים קודם, למה היא לא התקשרה למישהו שיבוא לתקן. למה דווקא אמא צריכה לעשות הכל בבית הזה.
היא לא ידעה כמה שכבה שם כשאיתמר בא והושיט לה יד. היא נעזרה בו וקמה, בלי מילה. רק אז שמה לב לריח הטוב שבא מהמטבח. איתמר הושיב אותה ליד השולחן ושם מולה צלחת מלאה פסטה.
"אכלת משהו היום?” שאל אותה כשהתחילה לחפור. היא הנידה בראשה לשלילה תוך כדי לעיסה. היא קמה וישבה מול המחשב, ואז אמא התקשרה, ואז היא ניסתה לישון, ובכל הכנות פשוט לא היה לה כוח להכין שום דבר.
איתמר חייך ולא ענה, והתחיל לאכול גם הוא.
דיתי הרגישה טוב יותר על בטן מלאה, ונבוכה קצת. היא נשקה לאיתמר על הלחי ואמרה לו תודה על האוכל. הוא משך בכתף אחת.
"אני הולך עוד מעט,” הוא אמר לה.
"תהנה,” היא אמרה. הוא חייך והלך לחדר שלו, חוזר ממנו עם תיק. הוא פתח את המקרר והוציא ממנו לחם, נקניק, חבילת נקניקיות, רבע שקית סוכר, בקבוק קולה וקופסת רסק עגבניות חצי ריקה. הוא אטם אותה בקפידה לפני ששם אותה בתיק עם הדברים האחרים. מהארון הוא הוציא שתי חבילות עוגיות ותירס בקופסא.
דיתי רצתה לשאול לאן הוא הולך, מתי הוא יחזור, אבל היא שתקה. הוא ואמא רבו על הדברים האלה כל הזמן, בשנה האחרונה. איתמר לא אהב לדווח לאנשים מה קורה איתו.
"להשאיר לך את מה שנשאר מהפסטה?” הוא שאל. דיתי הנהנה. איתמר הכין פסטה לפי המתכון של אמא שלהם, ובזמן האחרון לאמא לא היה זמן לבשל.
הוא ארז לה את הפסטה בקופסת פלסטיק, וכמעט הפיל את הכל כשהסתובב לשים את הסיר בכיור. דיתי לקחה ממנו את הסיר ואמרה, “אתה בסדר?”
הוא מצמץ והתנער. “בסדר גמור. חשבתי שראיתי משהו.”
היא קימטה את מצחה. “מה ראית?”
"בחלון,” אמר והחווה אל החלון הגדול במטבח, שסורגיו היו מכוסים בבוגונוויליה. “חשבתי שראיתי מישהו בחצר.”
דיתי נרעדה קלות. “זה בטח כלום.”
"כן,” הוא אמר והזדקף. “אל תשכחי להוציא את הבגדים מהמכונה.” הוא נשק לה על הלחי ויצא.
דיתי עמדה ליד החלון. החצר בחוץ הייתה חשוכה, אור פנסי הרחוב מעומעם דרך הבוגונוויליות. היא ראתה את איתמר יוצא, אבל בעיקר ראתה את ההשתקפות של הפנים של עצמה.
היא חיכתה שם כמעט רבע שעה לפני שהשתכנעה שבאמת לא ראתה שום דבר אחר.

*

טאשה נשענה על השיח, והסתכלה, וחשבה.
הייתה לטאשה שמיעה טובה, אולי בגלל שהראיה שלה לא הייתה טובה כל כך אף פעם. היא שמעה את הילדה בוכה. היא לא הצליחה להבין את השיחה שהתנהלה במטבח, למרות שהמטבח היה קרוב אליה יותר. היא לא תמיד הצליחה להבין דיבור כמו שצריך. היא עצמה דיברה רק לעיתים רחוקות מאד.
דרך החלון, היא ראתה את המטבח, אור חמים נשפך החוצה אל תוך הלילה. היא ראתה את הילדה עומדת ליד הכיור, רוחצת את הכלים ושמה אותם במקום.
גדר חיה הפרידה בין החצר לבין הרחוב שבחוץ, וטאשה נטמעה בצללים בקלות, נשכבת על האדמה. הקרקע הייתה עירומה מעשב, מעוטרת באבנים, בצמח גרניום גוסס אחד ובשכבה דקה של פרחים נבולים, יבשים ודקיקים כמו נייר, שכנראה נשרו מהמטפס שכיסה את החלון. האדמה הייתה קשה, אבל חמימה עדיין מהשמש הקיצית. טאשה ישנה כבר במקומות גרועים יותר.

כשטאשה התרכזה, היא זכרה שהייתה לה פעם משפחה, או משהו דומה. הייתה האישה עם הצמה השחורה.
הן גרו ביחד בחדר הקטן, שהיה תמיד חשוך והיה לו ריח של נסורת, טחב וגללי עכברים.
האישה לא דיברה עם טאשה. היא לא דיברה בכלל בטווח השמיעה של טאשה, חוץ מאשר בלילה. היא הייתה מחזיקה את טאשה, מחבקת אותה חזק ולוחשת, “שלי, שלי, שלי.”
במשך הרבה שנים טאשה חשבה שזה השם שלה: שלי, לבנת-שיער, ילדת-חושך, אחות-של-עכברים, בת של--
וכאן זה מפסיק.

*

כשדיתי חזרה מבית הספר ביום ראשון, היא התיישבה ליד המחשב, פתחה את הדפדפן וחיפשה "תסמינים של חוסר שינה מתקדם".
זה היה כמעט מרגיע, לראות שם את הדברים שציפתה להם: הזיות. פרנויה. רעד (היא לא הרגישה משהו מיוחד, בעצם, אבל דברים נפלו לה מהידיים עוד יותר מהרגיל). היו שם עוד דברים, אבל היא התעלמה מהם.
היא הייתה בטוחה ששמעה מישהו הולך מאחוריה היום, כל הדרך לבית הספר ובחזרה. היא לא העזה לצאת מהכיתה בהפסקה, בטוחה שמשהו אורב לה בחוץ.
היא לא ישנה בכלל בלילה בין שבת לראשון. אמא הגיעה הביתה ושאלה את כל השאלות שדיתי לא רצתה לענות עליהן, ועוד כמה לתוספת (“מה קרה לכל האוכל? אח שלך שוב רוקן את המקרר?”). קצת הרגיז את דיתי שאמא שלה דורשת ממנה דין וחשבון על מה שאיתמר עושה. אם אמא לא מצליחה לפקח עליו, מה היא רוצה מדיתי?
על אבא היא לא שאלה בכלל, למרות שהוא לא חזר מסבתא עד אמצע הלילה.
דיתי שטפה את הרצפה בזמן שאמא התקשרה לטכנאי שיבוא לטפל במכונה והלכה לקנות אוכל. אחרי שדיתי סיימה לשטוף, היא הייתה צריכה לכבס את הבגדים עוד פעם. זה היה פחות נורא עכשיו: היא אכלה משהו וישנה כמה שעות בלילה, וכשאמא חזרה עם הקניות והכביסה הייתה במכונה היו לדיתי כמה דקות לדבר עם אמא, והיא אפילו הספיקה להחתים אותה על הטופס לטיול השנתי.
אמא הייתה עייפה והלכה לישון. היא אמרה לדיתי שהיא תקום ותוציא את הבגדים מהמכונה, אבל דיתי אמרה שזה בסדר. היא לא תכננה ללכת לישון עכשיו בכל מקרה.
הערב היה יכול להסתיים בזה אם אבא לא היה מגיע בדיוק כשהיא סיימה לתלות את הכביסה. הוא הסתכל עליה כאילו הוא מחכה שתגיד משהו. כשהיא שתקה, הוא שאל איפה אמא.
"ישנה,” דיתי אמרה, ובררה אחד מהאטבים הטובים מתוך הכלי. אבא הזעיף פנים ונכנס לחדר העבודה, סוגר את הדלת אחריו.
כשדיתי הלכה למיטה היא לא הצליחה אפילו לזמן את הכשלים המוכרים והידועים שלה, את כל הדברים שבהם לא הצליחה הפעם. האימה שאפפה אותה הייתה עמוקה וחסרת שם, ודיתי לא ידעה איך להפיג אותה.

*

טאשה ישבה באוטובוס, ידיה כרוכות סביב חזה כהגנה מול קור המזגנים. היא לא הרגישה טוב. היא הייתה עייפה מאד, ורצתה ארוחה – משהו חם, לשם שינוי.
היא נהנתה לעקוב אחרי הילדה, עד נקודה מסויימת. כשהלכה אחרי הילדה אל בית הספר, הילדה הסתובבה אחורה כל רגע. טאשה חשבה שהילדה שמעה אותה, למרות שהיא ידעה היטב שהיא לא השמיעה קול ונטמעה לחלוטין בצללים. טאשה ידעה שהיו כמה נקודות בחייה שבהן היכולת הזו שלה הצילה אותה, למרות שלא הצליחה לזכור אותן.
היום היה משעמם קצת. היא לא רצתה להיכנס לבית הספר, ובמשך שעות ארוכות לא היה לה שום דבר לעשות חוץ מאשר לחכות בצל ולספור מכוניות עוברות.
היא תכננה ללכת אחרי הילדה אל הבית שלה ולהסתכל על מה שקרה בפנים. היא כמעט שלא ראתה בתים מאוכלסים, והיא נהנתה לראות את הילדה יושבת מול הטלוויזיה או אוכלת ליד שולחן המטבח, למרות שהיא הניחה שדברים כאלה קרו בבתים כל הזמן.
אבל הילדה רק ישבה מול חלון המטבח במשך שעה ולא זזה. טאשה לא זזה גם היא. היא לא העזה.
בסופו של דבר הילדה יצאה החוצה והעיפה מבט על החצר, מסתובבת במעגל איטי.
היא אמרה, “אני לא יודעת מי אתה, אבל תעזוב אותי. לך מפה או שאני אקרא למשטרה. אני רצינית.”
טאשה חיכתה עד שהילדה נכנסה הביתה וסגרה את הדלת, והלכה לתחנת האוטובוס. הוא בא לאסוף אותה כמעט לפני שהתיישבה.
האוטובוס הוריד אותה בתחנה שלא זיהתה בעיר שהייתה מוכרת לה בערך. לא תל אביב, היא הכירה את תל אביב טוב מדי. האוויר כאן לא היה נכון. היא ניחשה בתוך גוש דן, אבל בחלק הצפוני יותר. אולי הרצליה. הרחוב נראה כמו רחוב ראשי, מלא חנויות בגדים וקיוסקים. כולם היו סגורים עכשיו. טאשה ניחשה שהשעה הייתה בסביבות שתיים בלילה. השעה הייתה שעת צהריים כשהיא עלתה על האוטובוס והוא לקח אותה ישר לכאן, עד כמה שהיא שמה לב, אבל זמן לא תמיד התקדם כפי שהיה אפשר לצפות ממנו באוטובוסים.
מאחוריה היה בית קפה, סגור ללילה, אבל היא ראתה שהדלת האחורית הייתה פתוחה.
עברו כמה דקות עד שהצליחה להתמצא במטבח, אבל בסופו של דבר היא מצאה את כל מה שחיפשה. בדרך כלל, טאשה לא ידעה להכין אוכל והסתפקה במה שמצאה במקרר, אבל במטבח הזה היו רק חומרי גלם. היא הוציאה קופסת רוטב עגבניות, מצאה צנצנת סוכר, מלח ועוד כמה תבלינים וערבבה אותם בתוך מחבת ששמה על האש, ביחד עם קצת מים שהרתיחה בקומקום. את שארית המים מהקומקום היא מזגה לסיר ופתחה לתוכו חבילת ספגטי.
לפעמים כשהיא ירדה מהאוטובוסים היא גילתה שהיא יודעת דברים שלא ידעה קודם. היא חשדה שהידע הזה בא על חשבון דברים שידעה קודם. כשהיא ערבבה את הרוטב עם הפסטה, העבירה לצלחת והתיישבה לאכול היא הייתה משוכנעת שראתה מישהו אוכל את אותה מנה בדיוק קודם, אבל בשום פנים ואופן לא הצליחה לזכור מי זה היה, או איפה.

*

שמש אחר הצהריים חדרה למטבח, והבית היה שקט מאד.
השקט הפחיד את דיתי, אבל היא לא העזה להדליק רדיו. היא הייתה בטוחה שאם היא תפסיק להקשיב, מישהו יתגנב מאחוריה ו--
היא לא ידעה מה הוא יעשה לה. זה לא משנה. עצם המחשבה העבירה בה חלחלה.
לפני שעה היא יצאה לחצר. היא חשבה שהיא שמעה משהו מתחת לגדר החיה. דיתי הייתה בטוחה ששוב היא שומעת דברים, כמו שכשהיא הייתה קטנה היא הייתה בטוחה שהיונים בעליית הגג הם אנשים שמדברים עליה.
הייתה שם טביעת רגל.
דיתי כרעה והסתכלה עליה, מרגישה מין סקרנות מנותקת מאחורי חומה הולכת וגבוהה של חרדה. טביעת רגל. לא על השביל, במקום שבו אנשים הולכים. ממש מתחת לגדר החיה, במקום שבו מישהו היה צריך לעמוד ממש בתוך השיח כדי לדרוך שם. דיתי הזדקפה לאיטה. אם מישהו היה עומד בתוך השיחים, הפנים שלו היו בדיוק בגובה שאפשר לראות אותם מחלון המטבח.
היא נכנסה הביתה, סגרה את הדלת והלכה לרחוץ את הכלים.

*

טאשה עמדה על הספסל. מסביבה, ים כחול נמתח לאין סוף.
ליד הספסל עמד שלט, מאלה שמפרטים את הקווים שעוברים בתחנה. השלט היה ריק, כמו בתחנות חדשות, אבל העמוד היה דהוי.
מולה, השמש התחילה לשקוע. מעליה, שמש שניה זרחה באור כחול ורך יותר.
היא התיישבה וחיכתה.

*

דיתי רצתה לצרוח.
השקט עבר את השלב שבו הוא נכנס לה מתחת לעור והתחיל לחפור לה בעצמות.
היא לא חשבה שהדבר מהחצר יחזור, לא באמת. זה לא עזר. אם כבר, זה רק החמיר את המצב. היא יצאה החוצה שוב וכרעה ליד הגדר.
"לפחות אתה הקשבת לי,” היא אמרה לטביעת הרגל.

הבא
חזרה לתוכן העניינים